לפי כתבי הקודש הנוצריים, פעל ישו בעיקר בגליל וביהודה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, בעודו נע בין יישובים שונים ברחבי הארץ, בפרט יישובי הגליל דוגמת נצרת, וכפר נחום, מלמד בבתי הכנסת שלהם ומטיף את פרשנותו לתנ"ך, וכן מבצע מגוון ניסים כביכול (בפרט למטרת ריפוי חולים); כל זאת כאשר נאספת סביבו קבוצה נרחבת של תלמידים הרואים בו מורה רוחני ואף נודדים אחריו במסעיו. מהמחקר ההיסטורי עולה כי לאחר מותו התפצלו מאמיניו למספר קהילות חברתיות-דתיות, או לחלופין, לכיתות שונות של נצרות קדומה (כנראה במטרה ליצור מסגרת קהילתית נוחה לשימור האמונה בדרכו), וניתן להבין מספר מעשי השליחים כמו גם מספר הבשורה על פי תומא, כי העיקרית שבקהילות אלה הונהגה על ידי אחיו הבכור יעקב בן יוסף.

באותן הקהילות שהקימו תומכיו לאחר מותו, נחשב ישו לנביא שאלוהים לעתים דיבר דרכו, ולמשיח העם היהודי שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו, ושקם לתחייה ביום השלישי למותו. עם זאת, בקהילה הנצרנית ומאוחר יותר גם בקהילה אותה ייסד שאול התרסי (פאולוס), החלה מגמה של תפיסת ישו כדמות אלוהית ממש וכבנו של אלוהים שהתגלם בבשר, כלומר בדמות אדם. אמונה זו, אותה קידם פאולוס בשקיקה, לא הייתה מקובלת על מרבית חסידיו היהודים של ישו, שראו בו רק נביא ומשיח, וחלקם ראו בה כפירה ממש, אך היא הלכה ונעשתה פופולרית בניצוחו, בעיקר בקרב מספר הולך וגדל של גויים שגילו עניין להצטרף לאמונה היהודית בגרסתה הישועית, והתקבלה לבסוף על כלל חסידי הנצרות הקדומה. אמונה זו היא אשר הפכה את ישו לדמות המרכזית בדת הנוצרית שתקום מאוחר יותר בעקבות ועידת ניקיאה, ולמעשה לישות השנייה ב"שילוש הקדוש". מסיבה זו, תפיסת ישו כאלוהים ממש היא עיקרון מרכזי בנצרות, כמו גם ברוב הכתות שיצאו מהנצרות עצמה, ובזה גם היהדות המשיחית (שמקורותיה בנצרות האוונגליסטית). לעומת זאת, תפיסת ישו כנביא ומשיח בלבד, ולא כדמות אלוהית, התקיימה בעיקר במאה הראשונה לספירה (ואף מעט לאחריה), ונפוצה בעיקר בקרב האלכסאים והאביונים, אם כי מגמה זו נמשכת גם כיום בקרב דתות וזרמים דתיים שונים (להרחבה ראו למשל: ה"נאו-אביונים", יוניטריאניזם, וסובותניקים).