התחלת ההפרעה מתרחשת ברוב המקרים בגיל צעיר, עם שכיחות של 0.3-0.7%. האבחנה מתבססת על ראיון קליני עם הנבדק, הכולל דיווחיו על הרגשותיו וחוויותיו, ניתוח האישיות, וקבלת פרטים על מהלך הסימפטומים לאורך זמן. הגורמים הגנטיים, הסביבתיים בראשית חייו, הנוירוביולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים נראים בעלי השפעה חשובה. השימוש לרעה בסמים משכרים או חומרים פסיכוטוגניים עלולים להאיץ את פריצת המחלה או להחמיר אותה. המחקר העכשווי מתמקד בעיקר בגורמים הנאורוביולוגיים אך עדיין לא התגלה תהליך פתולוגי ספציפי היכול להסביר את סיבת המחלה. הטיפול במחלה, המבוסס בראש ובראשונה על תרופות אנטיפסיכוטיות, המשולב בהתערבויות פסיכו-סוציאליות ושיקומיות (התערבויות פסיכו-חינוכיות, פסיכותראפיה, ריפוי בעיסוק וכו'), אינו מרפא אותה אך משפיע לטובה ברוב המקרים על הסימפטומים הפסיכוטיים ובצורה חלקית על הקשיים התפקודיים הרציניים המאפיינים אותה. במקרים של התפרצות חריפה או החמרה חדה של המחלה, המלווה בסבל רב, בסיכון לעצמו ולאחרים, חוסר תנאים לניהול הטיפול בבית המטופל, כמו מצב של אי ספיקה (קושי רב בהתמודדות) של המערכת התמיכתית המשפחתית או העדר מערכת כזאת, חולים בסכיזופרניה יכולים להיות מטופלים במסגרת אשפוז מרצון או כפוי. משך האשפוזים התקצר בצורה משמעותית ותדירותם פחתה בעשורים האחרונים. עדיין רוב המאושפזים בבתי החולים או המחלקות הפסיכיאטריות סובלים ממחלה זו. הטיפול מתנהל במקרים רבים במסגרת מרפאתית (אמבולטורית). החולים בסכיזופרניה יכולים לסבול בנוסף מהפרעות דיכאון וחרדה ומהתמכרויות לסמים משכרים. המחלה על הירידה התפקודית הכרוכה בה גוררת אחריה בעיות סוציאליות כמו אבטלה ממושכת, עוני וחוסר דיור. נפגעת בה תוחלת החיים שהיא 12-15 שנים פחות מאשר באוכלוסייה הכללית כתוצאה מבריאות גופנית לקויה ושיעור גבוה של התאבדויות (כ-10%).