1. הפניה מיקור חוץ

השימוש בשיטת מיקור חוץ התגבר בשלהי המאה העשרים, עם התפתחות תעשיית ההיי-טק, מערכות המידע והכלכלה העולמית, והיווצרות "הכפר הגלובלי". שיטה זו נתנה מענה לצורך לקצר זמני תגובה, לחסוך בעלויות, לעבוד מסביב לשעון ולהעסיק עובדים מיומנים בעלויות מינימליות. בארצות הברית, למשל, הרווח ממיקור חוץ של שירותים אל מחוץ לארצות הברית, הסתכם בשנת 2004 ביותר מ- 60 מיליארד דולר. בעידן זה, בו ניתן לשווק מכל מקום, לממן מכל מקום ולייצר בכל מקום, אין עוד צורך במבנה הריכוזי המסורתי של כלל האגפים תחת קורת גג אחת. על פי שיטה זו, בסביבה דינמית ולא צפויה, זמן התגובה של הארגון לשינויים הינו גורם קריטי. בשיטה זו נבחנות כלל פעילויות הארגון, ואלו שאינן מהוות גורמי ליבה, קרי, לארגון יש יתרון בשמירתם, מוצאות החוצה - באמצעות חברות משנה, קבלנים חיצוניים, ארגונים מומחים וכו'. כך נחסכות התשומות אותן משקיע הארגון בקשרים החיצוניים, ומופנות לטיפול בבעיותיו הפנימיות.

שיטה נפוצה לבחירת חברת מיקור חוץ היא באמצעות מכרז - הארגון מגדיר את סוג ואופי השרות לו הוא זקוק, ומפרסם מכרז חיצוני. כאשר המכרז נעשה בצורה נכונה, נוצרת תחרות בין מספר חברות, תחרות המבטיחה רמת שירות גבוהה ומחיר נמוך. עם זאת, לשיטה קיימים מספר חסרונות בולטים, אשר עלולים למנוע את יישומה בארגונים שונים:

• זליגת ידע למתחרים, בעקבות שימוש בחברות משותפות לניהול מידע, וחשיפת סודות מסחריים.
• קושי בבקרה ופיקוח, וכן בהתווית מדיניות עסקית אחידה.
• קשיים כלכליים מצד ספק השרות עלולים לפגוע בלקוח.
• קושי בהטמעת מערכות חכמות לניהול ידע ומידע בארגונים מסורתיים (low tech).
• רצון מצד ספק השרות להוזיל את העלויות עלול לפגוע ברמת וטיב השירות.