לאורות התפתחו במהלך המאה הרביעית בארץ ישראל כשילוב בין שני סגנונות חיים שהיו נהוגים אצל הנזירים – ההתבודדות והחיים המשותפים. הלאורות התפשטו מארץ ישראל למצרים וסוריה והתפתחו מאוחר יותר במקומות נוספים אליהם הגיע רעיון הנזירות. זה היה פתרון עבור אותם נזירים שלא רצו לחיות במסגרת שיתופית מגבילה (מנזר) אבל רצו להיות חלק מקהילה.