הגורם העיקרי ליצירת גשם הוא גושי אוויר לחים הנעים לאורך אזורים מנוגדים של טמפרטורה ושל לחות בשלושה כיוונים. אם קיימות מספיק לחות ותנועה אנכית של אוויר, ירדו משקעים מעננים ערמתיים (כאלה עם זרמים אנכיים חזקים), כמו קומולונימבוס, שיכול להסתדר ברצועות גשם. באזורים הררים, משקעים כבדים אפשריים באזורים שבהם הזרם במעלה ההר מרבי יחד עם רוחות צדיות בשטח העלייה, דבר המאלץ את האדים שבהאוויר הלח להתעבות וליפול גשם לאורך צדי ההר. בצד שבו הרוח נושבת מטה, ייתכן אקלים מדברי, מפאת האוויר היבש הנוצר בירידתו מהמדרון, שיוצרת חימום וייבוש של מסת האוויר. תנועת המונסונים, או אזור ההתכנסות הבין-טרופי מביאה לעונות גשומות או לאקלים סוואני.

החימום האורבני מביא לירידת גשמים מוגברת, בכמות ובעוצמה. התחממות גלובלית גם היא גורמת לשינויים בתבנית המשקעים העולמית, כולל תנאים לחים יותר בצפון-מזרח אמריקה, ויבשים יותר באזורים הטרופיים. ממוצע המשקעים ביבשות הוא 715 מ"מ, אך בכל כדור הארץ הוא 990 מ"מ. שיטות סיווג מערכות האקלים, כמו שיטת קפן, משתמשות בממוצע משקעים שנתי כדי להבדיל בין אזורים אקלימיים שונים. גשם נמצע באמצעות מד גשם. את כמויות הגשם ניתן לאמוד באמצעות מכ"ם מזג אוויר.