שטח חסות אינו שטח כבוש. בעוד כיבוש קולוניאליסטי הוא מהלך חד צדדי וכוחני, מצד המעצמה הכובשת, הרואה עצמה כעליונה מבחינה תרבותית ומוסרית; הרי שהסכם על מדינת חסות הוא הסכם מדיני הדדי. בהסכם זה יש לשני הצדדים אינטרס, לעתים קרובות צבאי הגנתי, כנגד צד שלישי. עם זאת ישנם גם מקרים בהם המדינה הכובשת כופה על המדינה הנכבשת הסכם חסות על מנת להסיר לחץ מעליה, למשל מתן עצמאות חלקית למצרים על ידי בריטניה ב־1922.

דוגמה לכך היא פנייתו של סולטאן שארג'ה לבריטניה, בשנת 1829, בבקשה להפוך למדינת חסות בריטית, על מנת להגן על עצמו מפני כיבוש השלטון העות'מאני. דוגמה אחרת היא פנייתו של מלך לסוטו למלכה ויקטוריה בשנת 1868 בהצעה לקבלתה של לסוטו כמדינת חסות בריטית. ואכן, ההכרזה על לסוטו כעל מדינת חסות מנעה את כיבושה בידי דרום אפריקה, המקיפה אותה מכל צדדיה, ושמרה על קיומה. דוגמאות נוספות להסכם חסות הן הקמת הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה בידי גרמניה הנאצית במרץ 1938 וכן הקמת הרפובליקה הסלובקית הראשונה כמדינת חסות בשטח מזרח הפרוטקטורט בשנת 1939. בהסכמת הנאצים זכתה סלובקיה באופן זמני בעצמאות מדינית מוגבלת.