הלבנה, היא היחידה הבסיסית אשר משמשת לבניה, היא גוש קשיח אחד אשר יכולה להיות עשויה מאבן, שיש, חומר, סיליקט או בטון. יחידה בסיסית זו נועדה לעמוד במאמצי לחיצה של המסה העצמית שלהם או של התקרות והקומות שמעליהם. במקומות בהם נדרש מִפתח היוצר מאמצי כפיפה נעשה שימוש בעבר בגושי אבן גדולים או בשילוב של קרשי עץ בין הלבנים וכיום בחגורות בטון או בקורות. שיטת הבנייה הנפוצה ביותר לבניית קירויים מלבנים מאז התקופה הרומית היא הקשת. קשת הלבנים מסוגלת ליצור מפתחים בעזרת לבנים בודדות הנשענות אחת על השנייה ומעבירות את מאמצי הלחיצה אל צידי הקשת. כל סוגי הקמרונות הקיימים הם שכלולים של שיטת בנייה זו ואיפשרו עם השנים קירויים מסוגים שונים ובעלי אופי אדריכלי שונה.

טכנולוגיית הבנייה בלבנים הגיעה לשיאה כבר בסוף ימי הביניים עם האדריכלות הגותית. הבנייה הגותית יצרה מבנים מפוארים בעלי צורות מורכבות אשר בבסיסם הם בסך הכול מבני לבנים. היכולת ליצור מלבני אבן או מלבנים שרופות מבנים אשר נראים כאילו עשויים בתחרה היא אחד המאפיינים הייחודיים של האדריכלות הגותית של ימי הביניים.