אמפיריציזם (לפי האקדמיה ללשון העברית "נְסוּתָנוּת"; מקור המילה במילה "אמפירי" שמשמעותה תצפיתי) הוא זרם מרכזי באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) של תקופת הנאורות. על פי האמפיריציזם המקורות היחידים של הידע האנושי הם הניסיון החושי והתצפית המדעית. על פי האמפירציזם כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) ולכן מה שמכונה "ידע א-פריורי" (שאינו תלוי בניסיון, הנובע מהשכל בלבד) אינו אפשרי. כל ידיעה מקורה או בניסיון או בהסקה אינדוקטיבית (הסקה מאוסף מקרים פרטיים אל הכלל) מן הניסיון. הזרם המקביל והמנוגד לאמפיריציזם באותה תקופה, היה הרציונליזם על פיו הרציו (השכל) הוא מקור הידע האנושי. האמפיריציזם והרציונליזם היו ניסיונות לבנות את הידע האנושי מאפס, גישה רדיקלית זו איפיינה את הפילוסופיה של תקופת הנאורות שבהשפעת המהפכה הקופרניקאית דחתה את כל הפילוסופיות שקדמו לה. שלושת ההוגים המרכזיים של האמפיריציזם היו בריטים: ג'ון לוק (אנגלי), ג'ורג' ברקלי (אירי) ודייוויד יום (סקוטי). לרעיונות האמפיריציסטים, מקום מרכזי גם בזרם פילוסופי מאוחר יותר (במאה ה-20) המכונה פילוסופיה אנליטית או פילוסופיה אנגלו-אמריקאית.
Empiricism is a theory that states that knowledge comes only or primarily from sensory experience. One of several views of epistemology, the study of human knowledge, along with rationalism and skepticism, empiricism emphasizes the role of experience and evidence, especially sensory experience, in the formation of ideas, over the notion of innate ideas or traditions; empiricists may argue however that traditions (or customs) arise due to relations of previous sense experiences.