עד מהרה החלו להתייחס לדקדנס כאל זרם באמנות ובעיקר בספרות. במונח זה השתמשו (במובנו השלילי) כדי לתאר את שיריו של שארל בודלר, שירים המתארים פסימיות ומרה שחורה, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית: "ennui" – מושג יסודי בחוויית הדקדנס).

הדקדנס נוטה תמיד אחר האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". זרם זה שהחל בצרפת עם שיריהם של תאופיל גוטייה, שארל בודלר, סטפאן מלארמה, פול ורלן וארתור רמבו ועם הרומן "À rebours" (יצא לאור בעברית בשם "להפך") מאת ז'וריס-קרל הויסמנס, שהפך "נושא הדגל" של הדקדנס, התפשט בצרפת (עם מרסל פרוסט ואחריו אנדרה ז'יד וז'אן ז'נה) ובאירופה התיכונה והמערבית כולה, למשל: גבריאלה ד'אנונציו באיטליה ("העונג"), אוסקר ויילד באנגליה (תמונתו של דוריאן גריי), תומאס מאן בגרמניה (מוות בוונציה, הר הקסמים).