הפוליריתמיקה, על אף שהיא מופיעה רבות במוזיקה קלאסית במאה העשרים, נכנסה למוזיקה הפופולרית המערבית ממקצבים אפריקאיים ואפיינה את מוזיקת הג'אז, ומאוחר יותר נכנסה גם לרוק המתקדם. כמו כן אפשר למצוא מקורות פוליריתמים רבים במוזיקה לטינית מדרום אמריקה. בגלל המורכבות של הנגינה בפוליריתמיקה היא נדירה למדי עד היום.

צורה נוספת של פוליריתמיקה, שנקראת גם פולימטר (בעברית - ריבוי משקלים), היא כאשר נשמע משפט מוזיקלי שהדגשים הקצביים בו תואמים משקל השונה משאר המוזיקה. דוגמה נפוצה לזה קיימת בג'אז, כאשר מבצע הסולו מנגן במסגרת משקל של 3\4, בעוד שאר הנגנים מנגנים במשקל של 4\4. מוזיקה אפריקנית מסורתית עמוסה, בדרך כלל, בפוליריתמיקה. פרנק זאפה, במיוחד לקראת סוף הקריירה שלו, השתמש בחלוקות פוליריתמיות בצורה מורכבת למדי (לדוגמה: פוליריתמיקה של 11:17), ואף השתמש בחלוקות פוליריתמיות משניות בתוך פוליריתם ראשי (לדוגמה: 3:2 על זוג הרבעים הראשון בחלוקה של 7:4).