הקפא"פ התגבש לגישה מנחה בעיסוק במקצועות הכלולים בו. מקצועות אלו נלמדו כל אחד בנפרד ולא יחד כשיטה אינטגרטיבית. גישה זו נמשכה אל תוך צה"ל בשנות ה-50 והיוותה את הבסיס לשיטה שכיום נקראת קרב מגע. המושג קרב מגע וקפא"פ היו בשימוש במקביל בהתייחס למקצוע זה בצה"ל עד לסוף שנות החמישים. בשונה משיטות לחימה ואמנויות לחימה בימינו לפני קום המדינה לא היה ראש שיטה ואף לא דמות מובילה אחת. התכנים שנלמדו נערכו בידי מורים ומדריכים מובילים בכל מקצוע ונערכו והתפתחו לאורך השנים כתוצאה מהעיסוק המתמיד בהם. סך הידע המעשי והמתודי נקרא קפא"פ והעיסוק בו נעשה שיטתי במהלך שנות ה-30 וכן שנות ה-40 של המאה ה-20, במיוחד בפלמ"ח ובעשור לאחר מכן בצה"ל אחרי קום מדינת ישראל.

על אף שאין אפשרות לייחס לקפא"פ מבנה ארגוני בדומה לזה הנהוג בשיטות כיום ניתן לזהות דמויות מפתח בתפקידים שונים שהביאו להתפתחות תחום זה. תחומי פעילותם מקיפים: הדרכה מעשית, עריכת תוכן ופיתוח מתודות הדרכה, מחקר דידאקטי, ניהול קורסים ומסגרות אימון, יצירת מסגרות אימון והדרכה. המקצועות שנלמדו במסגרת הקפא"פ: איגרוף, ג'ו ג'וטסו (ג'ודו מעשי), סכין, מקל קצר (אלה), מקל אורך (נקרא בארץ 'מקל טיול' או 'השיטה ההודית', והתבסס למעשה על גלגול צרפתי-בריטי של שיטת הלה-קאנה הצרפתית, ללא ידיעת המדריכים המקומיים), ידוי אבנים וכידון.