הסגנון החל להתפתח בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כאשר נגני בלוז אפרו-אמריקאים ניסו לחקות באמצעות הגיטרה את טכניקת הנגינה על פסנתר, כאשר האגודל מילאה את תפקיד יד שמאל על מנת לנגן את הבס, ושאר האצבעות מילאו את תפקיד יד ימין כדי לנגן את המלודיה. מאוחר יותר, גם נגני קאנטרי וג'אז אימצו את הסגנון, כאשר המפורסמים שבהם היו מרל טראוויס, אשר השתמש באגודל ובאצבע אחת בלבד, צ'ט אטקינס, אחד הנגנים המפורסמים ביותר בסגנון זה, שפיתח אותו בצורה משמעותית תוך שהוא משתמש באגודל ו-3 אצבעות, ומשלב מגוון נרחב של סגנונות מוזיקה מערביים על מנת ליצור סגנון חדש. לדוגמה, מרק נופלר, גיטריסט וסולן להקת הרוק הבריטית Dire Straits מנגן אף הוא בסגנון זה בגיטרה חשמלית (בסגנון רוק רך מעורב בקאנטרי), ומשתמש בשתי אצבעות ואגודל. התוצאה הייתה סגנון ייחודי בעל מורכבות ובהירות רבה, אשר קיבל את השם "פינגר פיקינג" (Finger Picking). בשנים האחרונות הורחבה ההגדרה גם לסגנונות נגינה הנגזרים מגיטרה קלאסית כמו בוסה נובה או מוזיקה עממית - אשר גם הם מנוגנים בעזרת אצבעות וכך הסגנון ידוע כיום בשם פינגר סטייל.

טכניקה מפורסמת אחת בסגנון נקראת "הבס המתחלף" (Alternating Bass), אשר מתאפיינת בקצב ברור שמושג על ידי פריטה בתבנית מתחלפת על שלושת מיתרי הבס, לרוב מיתר אחד בכל פעימה, תוך כדי נגינת המלודיה. הפריטה נקראת מתחלפת מכיוון שהיא נעה בין מיתרי הבס וחוזרת חלילה, ויוצרת רצף של צליל נמוך ואחריו צליל גבוה יותר. טכניקה זו מכונה לעתים "בום-צ'יק" (Boom-Chick), כאשר תבנית נפוצה היא: מיתר 6 - בום, מיתר 4 - צ'יק, מיתר 5 - בום, מיתר 4 - צ'יק.