שדרות מסוג זה קיימות כאדריכלות נוף זה אלפי שנים אולם כמו למשל שדרת הספינקסים ואובליסקים בכניסה למקדשים מצריים עתיקים. שדרות עצים היו פופולריות במיוחד גם בכניסה אל ארמונות ואחוזות באירופה החל מהמאה ה-15. במאה ה-16, עם פיתוחן של תאוריות חדשות בתחום תכנון הערים, החלו להיבנות שדרות עירוניות כרחובות טקסיים אשר גורמים להולכי הרגל בהם תחושה אצילית ומיוחדת ומבדילה את השדרה מרחובות רגילים בעיר. בתכנון הערים המאוחר יותר המשמעות של שדרה יכלה להיות כל רחוב רחב מאוד בעל חשיבות רבה בשלד העירוני של העיר או חשיבות גדולה למקום אליו הובילה השדרה. בשדרה כזו לא חייבת להיות גם שדרת עצים. כך לדוגמה במאה ה-19 הוקמו שדרות האורך הישרות של מנהטן והשדרות האלכסוניות המפורסמות של וושינגטון הבירה במקביל להקמת השדרות בתוכנית אוסמן להתחדשות פריז שבמסגרתה "נחצבו" שדרות רחבות ומפוארות דרך הרקמות העירוניות הקיימות. השדרות הפריזאיות, יותר מאשר השדרות בכרכים אירופאים נוספים, הן רחובות ישרים עם שורות עצים המקשרות בין מפרקים עירוניים מרכזיים שבהם מבני ציבור ומונומנטים גדולים וחשובים (כגון האופרה גרנייה, הלובר, שער הניצחון ועוד).