פוליסטירן התגלה בשנת-1839 על ידי אדוארד סימון, רוקח מברלין. מלבנה, השרף של עץ הפאולוניה, הוא זיקק חומר שמנוני, מונומר אותו הוא כינה "סטירול", מספר ימים אחר כך מצא סימון שהסטירול הסמיך, כנראה בגלל חמצון, הפך לג'לי אותו הוא כינה תחמוצת סטירול ("סטירולוקסיד"). ב-1845 הכימאי האנגלי ג'ון בלית' והכימאי הגרמני אוגוסט וילהאלם פון הופמאנן מצאו כי אותה טרנספורמציה של סטירול מתרחשת בהיעדרות חמצן. הם קראו לחומר שלהם מטאסטירול. ניתוח מאוחר יותר, הראה כי החומר זהה באופן כימי ל"סטירולוקסיד".

ב-1866 זיהה מארסלין ברת'לות כהלכה את ההתהוות של מטאסטירול מסטירול כתהליך פולימרי. כ-80 שנה חלפו עד שהובן כי חימום של סטירול מתחיל תגובת שרשרת שיוצרת מאקרומולקולה, בעקבות התיזה של הכימאי האורגני הגרמני הרמן סטאדינגר (1881 - 1965). חברת אי גה פארבן  החלה ליצר פוליסטירן בלודוויגסהאפן, גרמניה, בערך ב-1931 בתקווה כי זה יהיה תחליף ראוי ליציקות אבץ ביישומים רבים. הצלחה הושגה כאשר הם פיתחו כור (ריאקטור) המפיק את החומר ובתהליך שיחול (אקסטרוזיה) מייצר פוליסטירן מוקצף (בצורת כדוריות) (הנקרא בישראל קלקר).

פוליסטירן התגלה בשנת-1839 על ידי אדוארד סימון, רוקח מברלין. מלבנה, השרף של עץ הפאולוניה, הוא זיקק חומר שמנוני, מונומר אותו הוא כינה "סטירול", מספר ימים אחר כך מצא סימון שהסטירול הסמיך, כנראה בגלל חמצון, הפך לג'לי אותו הוא כינה תחמוצת סטירול ("סטירולוקסיד"). ב-1845 הכימאי האנגלי ג'ון בלית' והכימאי הגרמני אוגוסט וילהאלם פון הופמאנן מצאו כי אותה טרנספורמציה של סטירול מתרחשת בהיעדרות חמצן. הם קראו לחומר שלהם מטאסטירול. ניתוח מאוחר יותר, הראה כי החומר זהה באופן כימי ל"סטירולוקסיד".

ב-1866 זיהה מארסלין ברת'לות כהלכה את ההתהוות של מטאסטירול מסטירול כתהליך פולימרי. כ-80 שנה חלפו עד שהובן כי חימום של סטירול מתחיל תגובת שרשרת שיוצרת מאקרומולקולה, בעקבות התיזה של הכימאי האורגני הגרמני הרמן סטאדינגר (1881 - 1965). חברת אי גה פארבן  החלה ליצר פוליסטירן בלודוויגסהאפן, גרמניה, בערך ב-1931 בתקווה כי זה יהיה תחליף ראוי ליציקות אבץ ביישומים רבים. הצלחה הושגה כאשר הם פיתחו כור (ריאקטור) המפיק את החומר ובתהליך שיחול (אקסטרוזיה) מייצר פוליסטירן מוקצף (בצורת כדוריות) (הנקרא בישראל קלקר).