הנביטה היא התעוררותו של העובר לחיים פעילים, צמיחתו ויציאתו מתוך הזרע בצורת נבט. פעילות הצמיחה של העובר נפסקת בשעה שהוא מחובר עדיין לצמח-האם, ובמרבית המקרים היא מסוגלת להתחדש רק לאחר שהעובר ניתק מאמו. הנביטה היא אחד השלבים הקריטיים ביותר במחזור חייו של כל צמח ובפרט של צמחי בר. הזרע הבשל אינו נובט במצבו היבש, שכן אז הוא שרוי במצב מנוחה המתאפיינת בפעילות מטבולית נמוכה. כאשר תנאי הלחות, הטמפרטורה והאוורור מתאימים, הזרעים מתחילים לספוג מים ולתפוח, ובמקביל, גוברים בהדרגה כל התהליכים המטבוליים. חומרי התשמורת של הזרע מתפרקים, ומאבני הבניין שלהם הולכים ונבנים חומרי המבנה של הנבט. הכמות של חומרי המבנה האלה הולכת וגדלה תוך התחלקות מחודשת של התאים בעובר. מספר תאי העובר מתרבה, התאים גדלים בממדיהם והעובר צומח ויוצא מן הזרע בצורת נבט. כמעט תמיד, השורשון הוא האיבר הראשון הפורץ את קליפת הזרע; הוא גדל במהירות וחודר לקרקע, ואחר כך גדל ומתארך גם הנצרון. מבחינים בשני טיפוסים של נביטה: נביטה על-אדמתית ונביטה תת-אדמתית. בנביטה על- אדמתית, הפסיגים והנצר של הנבט מתרוממים מעל פני הקרקע, בגלל התארכות התת-פסיג. בנביטה תת-אדמתית, הפסיגים נשארים בתוך הקרקע ורק הנצר שמעליהם בוקע מתוכה, בגלל התארכות העל-פסיג. בנביטה של דגניים, למשל, מתפתח תחילה השורשון, ואתו מתפתחים שורשים אדוונטיביים שמקורם בבסיס הגבעול. אחרי השורשון, פורץ מן הזרע הנצרון העוברי כשהוא עטוף בחותלת. בראשית התפתחות הנצר, גדלה החותלת בערך באותו קצב שבו גדלים העלים שבתוכה. אולם, צמיחת החותלת נעצרת בהשפעת האור כאשר היא מגיעה אל פני הקרקע. העלים האחרים, הגלולים בתוך החותלת, ממשיכים לצמוח ופורצים דרך החותלת. בדרך זו, החותלת יוצרת למעשה מעין צינור, שמאפשר לעלים האחרים לצמוח בקרקע ולבקוע מתוכה מבלי להינזק מן החיכוך בחלקיקיה.
