בטן – מילון עברי-עברי
בטן
(נ')
כרס, קיבה, גחון, איבר מעוגל במרכז הגוף, החלק למטה מן החזה; הריון; תווך, פנים
לבטן
(פ')
לרפד, לדפן, לצפות מבפנים, לתפור בטנה, ליצור ציפוי פנימי, למלא, לעשות למרופד
מבוטן
(ת')
שיש בו בטנה, מרופד, מצופה מבפנים, ממולא, מדופן
לבטן (>>ביטן)
(פ')
לרפד, לדפן, לצפות מבפנים, לתפור בטנה, ליצור ציפוי פנימי, למלא, לעשות למרופד
בטן
בטן
שליש ת''ת התחתון דכל פרצוף נקרא בשם בטן, ובנוקבין הוא מקום הריון ולידה. (תע''ס חלק ח'). שליש תחתון דס''ג דאצילות, הוא מקבל מבחינה שכנגדו בא''ק, משליש תחתון דס''ג דא''ק, ששם בחינת ג''ר דנקודים, אשר שם הושרשו כל התיקונים דשיתוף מדת הרחמים בדין, דהיינו בחינת תיקון הקוים, ועשרת הכלים, ובחינת הזווג על זו''ן, שהשפיע שמה יסוד דא''ק, בסוד ו' ונקודה, וכו'. ולפיכך תחלת התהוותו דזו''ן דאצילות, הוא רק ע''י התכללות המ''ן שלו בבטן דס''ג כלומר בשליש תחתון דת''ת שלה אשר כל התיקונים המחויבים לזו''ן נשרשו שמה. ועל שם הנ''ל, נקרא שליש תחתון דת''ת של אמא בשם בטן. (תע''ס חלק י').
