על חייו של אריסטופאנס ידוע מעט מאוד: הוא היה בן אתונה, שם אביו היה פיליפוס, ובנו ארארוס המשיך את דרכו האמנותית. ילדותו של אריסטופנס מקבילה לתקופת עלייתו של פריקלס (460-429 לפנה"ס), שעם תום המלחמות הפרסיות הפך את אתונה למרכז הפוליטי והתרבותי של יוון, טיפח את האהבה לאמנויות ועודד הישגים אינטלקטואליים. בשנת 431 לפנה"ס פרצה המלחמה הפלפונסית, שבה התאחדו כל אויביה של אתונה, ובראשן ספרטה. המלחמה סיפקה רקע לסאטירות רבות. לקומדיות רבות של אריסטופאנס יש נראטיב קבוע: גיבור המחזה נמצא בצרה כלשהי, והוא רוקם תוכנית דמיונית על מנת לחלץ את עצמו מצרה. הדמויות הכלולות במחזותיו הן בדרך כלל של אתונאים בני זמנו: אישי ציבור, עסקנים, פוליטיקאים, פילוסופים ודמויות מקומיות נוספות, המאופיינות באפיון כללי על פי גיל, מין או מעמד. ההומור האריסטופאני מורכב מבדיחות פוליטיות, ביקורת על אנשי האקדמיה, והצגה סאטירית של השליטים, ואף של האלים. הלשון של אריסטופנס היא לשון גסה, וזוהי חלק מהתרבות הלשונית שבתוכה נכתב המחזה. הבדיחות היו בכל מיני מישורים ופנו לסוגים רבים של צופים, וכללו ניבולי פה ובדיחות רבות על תפקודי הגוף.

אריסטופאנס מוצג גם כדמות ב"משתה" של אפלטון, בו הוא חולק את תפיסתו בנושא האהבה, ומספר את המיתוס הנודע על האדם המקורי שנקרע לשניים בשל חטאו נגד האלים, ומאז נידון לחפש את חציו האחר.