אמוראים – מילון עברי-עברי
אמוראים
(ז')
חכמי תלמוד, פרשני המשנה, אנשי הגמרא, חכמים בתקופת הגמרא
אמוראים
אָמוֹרָאִים (ביחיד
אָמוֹרָא) הם חכמי ה
תלמוד שפעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה בידי רבי יהודה הנשיא ועד לחתימת התלמוד (המאות ה-3 עד ה-5 לספירה). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראל ובבבל. לפניהם פעלו התנאים ואחריהם הסבוראים. הכינוי "אמורא" שימש במקור לתיאור תפקיד שהיה קיים בבית המדרש - ה"אמורא" שהיה מבאר את דברי החכם בפני הציבור - אך כבר בתקופת התלמוד הפך לכינוי כללי לחכמים. אמוראי בבל נקראים רב ואמוראי ארץ ישראל נקראים רבי. אמוראים אשר שימשו כל הזמן בשליחויות ומסעות בין ארץ ישראל ובבל מכונים לעתים בשם נחותאי.
אמוראים (Amoraim)
אמוראים (מארמית: מרצה או מתרגם), כינוים של חכמי התלמוד שפעלו בארץ ישראל ובבבל מחתימת המשנה בשנת 200 בקירוב ועד לחתימת התלמודים (הירושלמי בסוף המאה ה-4 והבבלי בסוף המאה ה-5); הם פירשו את דברי התנאים והרחיבו אותם.
נהוג למנות עם האמוראים...
