לרוב, האידיולקט של אדם אינו כה בולט בחזרותיו עד שאחרים מבחינים בו על–נקלה, אך במקרים מסוימים, ישנם אנשים המאמצים ביטויים וחוזרים עליהם פעמים רבות עד כדי כך שהם הופכים לחלק מכינויים. דוגמאות:
- דוד בן-גוריון מיעט להשתמש במילה "את".
- ארנסטו צ'ה גווארה, ששמו האמצעי, "צ'ה", הוא כינוי המבוסס על חיבתו לשימוש במילה "צ'ה" (חבר בסלנג צבאי ארגנטינאי).
- שר האוצר לשעבר יגאל הורביץ, שהאידיולקט הבולט, שהיה רצוף בתיאורים ציוריים ובעיקר במשלים לחוסר אחריות של אלו, הדורשים ממנו להוציא כספים, זיכה אותו בכינויי לוואי כמו "אין לי" ו"משוגעים, תרדו מהגג".
- יצחק רבין נהג לומר את המילה "פלסטינים" בפ"א דגושה.
- מרגלית צנעני משלבת בדיבורה העברי הרבה אמרות שפר מאנגלית (so am I), מערבית (אבו עאנטר) ומשפות רבות אחרות. לעתים קרובות היא גם משלבת אמרות שפר כאלה ויוצרת אמרות חדשות משלה, לדוגמה, את מחאת האוהלים היא כיתנה "מהפכה דה לה שמאטע".
- גיבור הסרט הערת שוליים, מבין שנימוקי ועדת פרס ישראל, לתת לו את הפרס לא נכתבו כלל על ידי אותה ועדה. זאת משום, שהוא מזהה בנימוקים את האידיולקט של בנו, שאינו חבר בוועדה.
