על-פי רוב גונו של האבסינת ירקרק (באופן טבעי, או כתוצאה מתוספת צבעי-מאכל) והוא זוכה תכופות לכינוי la Fée Verte (הפיה הירוקה). בשל אחוז האלכוהול הגבוה וריכוזי השמנים שבו, נוהגים האבסינתרים (לוגמי האבסינת) למהול מנת אבסינת ב-3-5 מנות מי-קרח (כלומר, בערך 17-25% אבסינת), דבר הגורם למשקה להיעכר, דבר המכונה 'לאוצ'ינג'; תכופות, משמשים המים הנוספים אף להמסת סוכר שמוסף למשקה לצורך המתקתו. ההכנה נחשבת לחלק חשוב מחוויית שתיית האבסינת, והיא אף הפכה למסורת הכוללת כפות אבסינת ואביזרים ייעודיים אחרים. טעמו של האבסינת דומה לזה של ליקר-עשבים, מריר מעט אך מורכב, בשל מגוון העשבים שבו.

מקורו של האבסינת בשווייץ כסם-חיים, אליקסיר, שנעשה בו שימוש כמו השימוש שנעשה מאוחר יותר בתרופות אתיות (מקוריות) בארצות הברית. אולם, הוא נודע יותר מכל באהדה הרבה שלה זכה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 בצרפת, ובפרט בקרב האמנים והכותבים הפריזאים, שההקשרים הרומנטיים שהללו הקנו למשקה עודם רווחים בתרבות ההמונים בת-זמננו. בשיאו, מותג האבסינת הנפוץ ביותר ברחבי העולם היה 'פרנו' - Pernod Fils. בתקופת הצלחתו, תואר האבסינת כסם ממכר במידה מסוכנת המעורר הזיות; המרכיב הכימי תוּיוֹן (thujone) נחשב כגורם להשפעותיו ההזייתיות של המשקה. עד שנת 1915, היה המשקה אסור במספר מדינות אירופיות ובארצות הברית. על אף הטענות, אין בנמצא הוכחות להשפעות מסוכנות של המשקה יותר ממשקאות אלכוהוליים רגילים אחרים. תחייתו המחודשת של האבסינת החלה בשנות התשעים של המאה ה-20, כאשר מדינות באיחוד האירופי החלו בהתרת ייצורו ומכירתו.