תלמוד – מילון עברי-עברי
תלמוד
(ז')
התורה שבעל-פה, משנה, גמרא; לימוד, למידה, שינון
תלמוד
תלמוד הוא
סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו מזמן התנאים ומשמעו: לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים – כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה במקביל בבבל ובארץ ישראל, דבר שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה. התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – ה
סבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר יחד עם המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים. על התלמוד הבבלי חוברו החיבורים הרבים ביותר, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בעולם ההלכה.
תלמוד (Talmud)
תלמוד, שם מקיף לכתבי הקודש היהודיים העוסקים בהלכה ובאגדה, כפי שהצטברו במשך 700 שנים בערך, מאז תחילת הדיונים ההלכתיים (בשנים 200 - 220 לפני הספירה, בקירוב) שכונסו לימים במשנה ועד חתימת הגמרא (בסביבות 500 לספירה). במשך זמן רב התנהלו דיוניהם של...
