טירות רבות נבנו בהתחלה מחומרים פשוטים כגון אדמה ועץ אולם ביצוריהם חוזקו במהרה באבן. הטירות המוקדמות ניצלו מאפייני הגנה טבעיים כגון הרים או נהרות ולא היו בהם המגדלים או חרכי הירי שהפכו מאוחר יותר לסממנים המזהים של הטירות, אלא התבססו על מגדל עוז מרכזי. בסוף המאה ה-12 ותחילת המאה ה-13 החלה להתפתח גישה מדעית להגנות הטירה שהובילה להוספה של מגדלים וצריחים רבים עם דגש על אש אגפית. רבות מן הטירות החדשות שנבנו באותה התקופה היו מצולעות או שהסתמכו על הגנה קונצנטרית - רמות שונות של הגנה אחת אחרי השנייה ותפקדו יחדיו כדי למקסם את כח הירי של הטירה. לא כל מאפייני הארכיטקטורה של הטירה נועדו למטרות צבאיות אלא לעתים נועדו לשמש כסמלי כוח וגדולה.

אף על פי שאבק השריפה הובא לאירופה כבר במאה ה-14 הוא לא הביא לשינוי משמעותי באופן בניית הטירה עד למאה ה-15, אז כלי הנשק החלו להיות חזקים מספיק כדי לפרוץ חומות אבן. הטירות שנבנו לאחר מכן לא היו נוחות למגורים בשל הטכניקות בהם השתמשו להגנה מפני תותחים וכתוצאה מכך החל מהמאה ה-16 חלה ירידה בבניית טירות ובמקומן החלו לקום מבצרים שנועדו רק להגנה ללא שום תפקיד מנהלי, ואחוזות או ארמונות שנועדו למגורים אך לא היה בהם ערך צבאי. מאמצע המאה ה-18 נבנו טירות מדומות רבות כחלק מאופנת התחייה הגותית של התנועה הרומנטית, אך לא הייתה בהם שום תכלית צבאית.